• en
  • he
  • ru
  • fr
  • de
החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה תמונה כקישור לעמוד הבית

מעריב: הסודות של המרינה

במרינה בהרצליה עוגנות סירות צנועות שנקנו מחסכונות חיים, ולצדן יאכטות מנועיות ששוות מיליוני דולרים 

פורסם בעיתון מעריב, מאת אירית רותם ­צפרוני, ב-15/01/03  
 
 "סידורים אחרונים במשטרת הגבולות, והצוות שלי, זוגתי זיוה, זורקת את החבלים למים. לעולם לא אשכח את התמונה: זיוה עומדת על החרטום עם כפפות עבודה, ביד אחת היא מחזיקה את הגנש (וו ימאים להרמת חפצים מהמים) וביד השנייה את עמוד התורן הקדמי. תל אביב מתרחקת, וכל שאפשר לראות בתוך האובך זה את הארובה של רידינג. פה, בשלב הזה, מתחיל הטריפ, זה המקום של ההתנתקות מהמציאות. בנקודה זו אתה עוזב את כל מה שהיה לך חמישים שנה, ילדים, עבודה, חברים". כך כתב יוסי גפן, יהלומן ויאכטונר, ביומן המסע שניהל בהפלגה הממושכת אליה יצא לפני כחמש שנים עם אשתו, זיוה. גפן, 58, אב לשלושה, גילה את הים לפני כעשרים שנה. "רציתי לצאת לחופשה", הוא מספר, "אמרו לי שיש במרינה בתל אביב יאכטה שעושה טיולים לטורקיה, יוון וקפריסין. הפלגנו עם שתי הבנות. כשחזרנו, החלטתי ללמוד להשיט סירה והוצאתי רישיון של סקיפר". אז גם קנה את היאכטה שלו, "גפן", איתה הוא מפליג עד היום. שלוש­ארבע פעמים בשנה מפליגים בני הזוג גפן ביאכטה המפרשית דו­תרנית שלהם. לפעמים הילדים מצטרפים. לפעמים מצטרפים חברים. אבל רוב הזמן הם רק שניהם. "שני אנשים לבד בים מתנדנדים ימים ולילות, בלי אף אחד בסביבה. זה רומנטי. לגור בסירה, יש בזה הרבה יופי", אומר גפן, שנוהג לתעד את מסעותיו הימיים. לפני כחמש שנים יצאו הוא וזיוה להפלגה בת שבעה חודשים, בעיקר סביב חופי איטליה. את חוויותיהם בים, במרינות הגדולות ובאיים הקטנים, הוא כתב כיומן מסע, שחלקים ממנו התפרסמו בבולטין פנימי של בורסת היהלומים. בעתיד, אומר גפן, גם יכתוב ספר. בינתיים הוא מחלק את זמנו בין המשרד בבורסה למרינה בהרצליה, שם הוא מפעיל כבר יותר משנה, ביחד עם עוד שני שותפים, את מסעדת "יאכט קלאב" שעוצבה בהשראת מועדוני שייטים במרינות הגדולות בעולם. "אנחנו מועדון שייטים, שיש בו גם מסעדה", הוא מסביר, "המועדון משמש כמקום מפגש חברתי לשייטים, אבל גם אנשים מבחוץ יכולים לבוא לאכול פה, או לשבת על הבר".במהלך ההפלגות הרבות שלו בילה גפן במועדוני שייטים במרינות השונות וחשב שגם לנו מגיע מועדון כזה. "כל 'יאכט קלאב' מאפיין את האווירה של המרינה בה הוא נמצא. למשל, יו"ר הדירקטוריון של ה'יאכט קלאב' בלונדון זה הנסיך צ'ארלס. גם שם, כמו אצלנו, יש מסעדה ובר; אבל שם הוא מיועד רק לבעלי תואר אצולה ולי אכטונרים, וזה מועדון מאוד מכובד. אנחנו מנסים ליצור את האווירה שמתאימה להרצליה. אצלנו, כמו בעוד הרבה מרינות אחרות בעולם, המקום פתוח לכולם".שותפיו של גפן במועדון השייטים, אורי אביתן ועופר שדה, גם הם "מורעלי ים". אביתן, בן 42, נשוי ואב לשלושה, נולד עם טעם של ים. "במקור אני מקרית­ים, ומגיל 12 גדלתי באילת", הוא מספר, "אבא שלי היה בחיל הים ואני למדתי בקציני ים בעכו, הייתי בחיל הים ובצי הסוחר, עבדתי ביאכטות באילת וניהלתי שם את סירות הזכוכית". לפני ארבע שנים עבר לרמת השרון והתחיל ללמד שיט במרינה של הרצליה. הוא סקיפר שמתפרנס מהים, ויש לו יאכטה בשם "בנתוש" שיוצאת לצ'רטרים. בחורף מפליגים בעיקר לאורך חופי הארץ. בקיץ יוצאים לחופי הים התיכון, בעיקר קפריסין, טורקיה ואיי יוון. "מאגרי הטבע בארץ נגמרים לנו", אומר אביתן, "הטבע היחיד שיש לנו בשפע זה הים".לעופר שדה, איש עסקים, גרוש ואב לשניים, בן 48, יש כבר כמעט 30 שנה רומן עם הים. אין לו אומנם יאכטה משלו, אבל יש לו רשיון שיט ומדי פעם הוא שותף ביאכטות של אחרים. "אני פשוט לא אוהב להתעסק עם הטכנולוגיה וסירה דורשת המון התעסקות", הוא מסביר , "כשהשתחררתי מהצבא ירדתי לאילת, קניתי ספידבוט והתחלתי לעשות סקי מים לאנשים. עברתי לעבוד ב'סלע האדום' והייתי אחראי על הסירות שלהם, בתקופה של ינוקא ופאפו. אני אוהב להיות ליד הים ואת כל האווירה הזאת של מרינה ויאכטות. לבת שלי קראתי ים. שנתיים גרתי במרינה בתל אביב, על יאכטה אמריקנית גדולה של חבר. מאוד רציתי מקום על המים, לבלות, להעביר בו זמן קרוב לים". מאז שנכנס כשותף ב"יאכט קלאב", הוא מבלה שם הרבה שעות ושומר על קשר עם עסקיו דרך הטלפון. "הים זה הבית השני שלי, או אולי בעצם הבית הראשון", הוא אומר.  
 
30 מיליון דולר על המים
 
שש מרינות יש היום בישראל והרצליה היא הגדולה שבהן. היום עוגנים בה כ­600 כלי שיט, במבחר גדלים, צורות ומחירים: סירות קטנות שעולות רק כמה אלפי דולרים בודדים, יאכטות מפרשים שעולות כמה עשרות ולפעמים גם כמה מאות אלפי דולרים, יאכטות מנועיות ששוות מיליונים וכן קטמרנים. מחיר יאכטה ממוצעת, שגם נוח להפליג איתה לתקופה, הוא בערך מאה אלף דולר. "כל כלי שיט עד שבעה מטר זה סירה. משבעה עד 24 מטר זה יאכטה, ומעל 24 מטר זה כבר ספינה. ככל שכלי השיט גדול יותר, ההוצאות גדולות יותר. דמי העגינה הם לפי מטרים ויש גם ביטוח, תצרוכת דלק, תיקונים, תחזוקה", מסביר חיים אפללו, איש ביטוח לשעבר והיום סוכן של חברת תעופה שמחזיק במרינה יאכטה קטנה, איתה הוא מפליג רק בסמוך לחופי הארץ.בין היאכטות הגדולות והיקרות במרינה, אפשר לפגוש את אלו של איתן ורטהיימר (הבן של סטף), שמואל חרל"פ (יבואן מרצדס) וסמי שמעון, שכל אחת מהן עולה מעל למיליון דולר. אבל ליד ה"תדי" של שרי אריסון ו"הנועה 7" של יוסי מימן הן נראות קצת כמו דוגיות."יש במרינה חבר'ה שאספו פרוטה לפרוטה וקנו בשותפות יאכטה של 25,000 דולר, והם מפליגים ומא ושרים, יאכטונרים לכל דבר", מספר גפן, "ויש כאלה שקנו יאכטות יקרות בשביל הסטטוס, להגיד שיש להם יאכטה, ואף פעם לא יצאו איתה מהמרינה, מקסימום הזמינו את החברים לשתות שם קפה. יאכטות עומדות כאן זרוקות, יקרות וזולות. כל כך מהר אנשים מוכנים לקנות. לחברים שלו יש יאכטה, אז גם הוא רוצה. יאכטה צריך לתחזק. לפעמים אני עומד בסירה, מטפל, מתחזק, יש כל הזמן מה לעשות. עובר בנאדם על הרציף, עושה מין תנועה כזאת ביד ושואל: 'מוכר?'".החיים סביב הים והמרינה מנפיקים סוג מסוים של הווי, זר לא יבין זאת. במרינה בהרצליה עוגנת בדרך כלל "תדי", היאכטה של שרי אריסון, שהיא בעצם ספינה שהשם יאכטה קטן עליה. עכשיו "תדי" איננה, ואת תואר היאכטה הכי גדולה במרינה מקבלת "נועה", שרק לפני מספר שבועות הגיעה לכאן. ל"נועה" שלוש קומות ועובדים עליה עשרה אנשי צוות. בעליה, הטייקון מימן, מתברר, לא כל כך אוהב לפרסם את העובדה שהוא הבעלים של הצעצוע היקר. החבר'ה במרינה מעריכים ש"נועה" שווה בין 20 ל­25 מיליון דולר, אבל ה"תדי", הם אומרים, שווה יותר. "לפחות 30 מיליון דולר", אומר שם מישהו, "זה בכל אופן הסכום שעליו היא מבוטחת", הוא מסביר.נראה ששתי הספינות הללו מאוד מעסיקות כמה צעירים שמסתובבים במרינה. "החבר'ה שיצאו לתחרות במרמריס ראו את ה'תדי' לפני שבועיים ברודוס", מדווח אחד מהם, "היא כבר לא ברודוס, היא באיטליה", אומר מישהו אחר, "שרי אריסון לא מפליגה, היא טסה", מספר אחד הקבועים במקום, "העשירים לא מפליגים. אין להם זמן. הם שולחים את היאכטה עם הצוות למקום שהם רוצים להיות בו, ואחרי זה טסים לשם. לפני כמה שבועות, למשל, שרי שלחה את היאכטה לאילת. זה לקח להם בטח שבוע להגיע, דרך מפרץ סואץ. אחרי שהם הגיעו היא טסה לשם, היתה יומיים וחזרה". ואילו הבחורה שבחבורה מסתכלת בעיניים מצועפות על "נועה" של מימן ואומרת: "נועה יפה, אבל תדי יותר". את השייטים האמיתיים, אלה שמשיטים בעצמם את יאכטות המפרשים שלהם, כשהם תלויים בכיוון ובעוצמת הרוח, ספינות מנועים ענקיות ממש לא מרשימות. "יש אנשים שאוהבים את החוג הנוצץ הזה של יאכטות וכסף", אומר גפן, "אבל אנחנו יותר בקטע הספורטיבי. זה כמו שהייתי נהג מרוצים ופתאום היו מביאים לי אוטובוס". "אוטובוס", או "מלון צף", כך אוהבים רבים משייטי המרינה לכנות את היאכטות הענקיות. "אני בכלל לא רואה את הסירות הגדולות האלה", אומר אביתן, "אם אין לזה תורן ומפרש, אני בכלל לא עולה".  
   
סיפורי אהבה זמניים
 
בצהריים יושבים על הבר ב"יאכט קלאב" ואוכלים שניצל שלושה שייטים ממועדון השיט התחרותי "טים ישראל": גדי אייזן, 34, גיא צרפתי, 24, אורי סלע, 23. לכולם רקע ימי והם מלמדים שייט תחרותי. "אנחנו מלמדים בני נוער ומבוגרים, יש לנו קבוצה של נוער טעון טיפוח. אנחנו עושים ימי גיבוש למנהלים ומחזיקים צוות תחרותי­מקצועי, שיוצא לתחרויות בחו"ל", מספר אייזן. רק לפני כמה ימים הם השתתפו בתחרות השיט ממרמריס להרצליה, בה השתתפו גם יוסי גפן ואורי אביתן. "מרינה הרצליה ומרינה מרמריס ארגנו משט. היינו 11 סירות ישראליות, סירה אחת טורקית וסירה אחת רוסית", מספר גפן, "בשנה שעברה הגיעו לכאן 20 סירות מטורקיה. השנה פחדו לבוא. נקווה שבשנים הבאות הם יבואו". סירה, ככה קורא יאכטונר אמיתי ליאכטה שלו, בלי שום קשר לגודל שלה. "רק נובוריש פלצן, שרכש לעצמו יאכטה בתור סמל מעמד, מסוגל להגיד 'חבר'ה אני הולך ליאכטה שלי'", מסביר לי אחד היאכטונרים את הטרמינולוגיה הנהוגה בתחום, "אפילו יוסי מימן קורא ל'נועה' סירה".ל"יאכט קלאב" מגיחה לפתע ז'נין פן, הבעלים של יאכטה ושמה "חנה" (על שם סבתא שלה), והסקיפרית שהנהיגה א ת יאכטת הנשים שהשתתפה בתחרות ממרמריס. "אני לא מבשלת לעצמי ובאתי לאכול פה", היא מספרת, "כאן זה הבית של היאכטונרים, זה הבית שלי". ז'נין, ברוקרית של יאכטות, נולדה במרוקו, גדלה בצרפת וחיתה בגרמניה וביוון. כבר עשר שנים נמל הבית שלה הוא ישראל. "הכי יפה זה ארץ ישראל", היא אומרת במבטא הצרפתי שלה, "זה המקום היחיד שלא שואלים אותי אם אני יהודייה". היא בת 57, נשואה לבעל שחי בנורמנדי, ויש לה בת, ורנה, שחיה בישראל. "הבת שלי עשתה עלייה ובאתי להראות לה את היאכטה שלי, חשבתי לנסוע למצרים ונשארתי פה. אני כל הזמן מפליגה. השנה הייתי ארבעה וחצי חודשים עם חברים בקורסיקה, סרדיניה וקרואטיה. את בעלי אני רואה כל שלושה חודשים לשבועיים".ב"יאכט קלאב" בהרצליה, אפשר לרגע להרגיש כאילו שנמצאים בארץ אחרת. בערב, אחרי שהשמש שוקעת, מגיעים לשם אנשי הצוות מהיאכטות הגדולות. יושבים על הבר, שותים, צוחקים, מדברים ביניהם באנגלית, משרים אווירה קוסמופוליטית על המקום. פגשתי שם צעירים וצעירות מאוסטרליה, אורגוואי, דרום אפריקה, אנגליה וסקוטלנד, שמתחזקים יאכטות של עשירים ישראליים. לפעמים נרקמים סיפורי אהבה זמניים וחולפ ים בין מלצרית מקומית לאיש צוות זר, בין ברמן ישראלי לאשת צוות מארץ אחרת. במרינה עוגנות עכשיו רק מעט יאכטות זרות. "פוחדים להגיע לכאן", אומר אחד השייטים, "וזה ממש חבל. אם רק היה מצב אחר בארץ, כבר היינו רואים פה הרבה סירות זרות". עוד מעט יחלוף החורף והמרינה בהרצליה, כמו יתר המרינות בארץ, תתעורר לחיים חדשים. "לקראת הקיץ", מספר גפן, "אתה מרגיש את התזזית באוויר. יאכטונרים מגיעים להתייעץ, לאן מפליגים, איפה נפגשים. מתחילים להעביר אינפורמציה: הרוח פה ככה, שם יש לך אי, פה יש לך מפרץ. קובעים להיפגש, ביוון, או בטורקיה, באיטליה, או בצרפת. בקיץ הרבה סירות עוזבות את המרינה ומפליגות למרינות אחרות בים התיכון. אולי אם המצב בארץ ישתפר עד הקיץ, גם לכאן תגענה סירות מארצות אחרות".